לפני יותר מ- 13 שנים את התזה שלי כתבתי על "הקשר בין רשת חברתית למחוברות
עובדים". זה היה לפני שהפייסבוק שטף את החיים של כולנו, לא חשבתי על המדיה
החברתית, אלה על רשתות חברתיות בארגון.
נקודות ההסתכלות שלי הייתה כמי שעבדה 7 שנים בארגון שלעיתים הרגיש כמו כלוב של
זהב ובכל זאת נשארתי. שנה אחרי שנה. וששאלתי את עצמי מה הסיבה? שהסתכלתי על
מנהלים ועובדים אחרים בארגון שהתמידו, שבחנתי מקומות עבודה אחרים שאני וחברים שלי
התמדנו בהם, הבנתי דבר מאוד פשוט.
הבנתי שהתפקידים והארגונים שהכי הערכתי והכי השקעתי והתאמצתי בהם, היו כאלו שהיו
בהם אנשים שמאוד אהבתי. אנשים שחלקם חברים הכי טובים שלי גם היום.
לשאלה: כמה אני מרגיש כעובד שיש לי חברים במקום העבודה? יש המון כוח ומשקל
בשאלת המחוברות.
התשובה לשאלה זו מגדירה עד כמה העובד מגיע בכיף ובהתלהבות למקום העבודה, עד
כמה הוא מוכן להתאמץ ולעשות מעבר.
הרי בסוף העובדים לא עושים "בשביל הארגון" הם עושים בשביל החברים שלהם, בשביל
המנהלים שלהם, בשביל אנשים שהם מעריכים ושנעים להם בחברתם.
ולכן כל מנהלת ומנהל צריכים לשאול את עצמם עד כמה הם כמנהלים מאפשרים ומעודדים
חברות, רעות, אינטראקציה חיובית בין עובדים. ובמיוחד עכשיו. שחלק מהעובדים עדיין
עובדים מהבית וחלק מהמשרד.
ואיך גם בזום)ובכלל( מייצרים זירות לאינטראקציה שהיא לאו דווקא על בסיס עבודה, למשל
פותחים ישיבת צוות בשיח חברתי, מפרגנים על תקשורת חיובית בין עובדים, נותנים משימות
משותפות,מדברים על הערך של חברות או רעות בצוות/מחלקה/ארגון ועוד.
כי בסוף זו נוסחה פשוטה. שיש לי חברים שאני מרגיש שייך, כיף לי. טוב לי. אני אוהב להגיע
למקום העבודה, אני אעשה גם מעבר. אני אתאמץ. אני אהיה במיטבי
